ההורים הלכו עם יוסי לביקור קצרצר אצל רופא משפחה, ולאחר בדיקה קטנה יצאו עם מרשם צנוע בשילוב חפיסת כדורים, מה שלכאורה היה אמור לפתור את הבעיה.

אלא שמאז כל בוקר ניטשת מלחמה מחדש. שני ההורים בחזית, עם הכדורים באמצע ויוסי ממול, יוסי עובר מסע שכנועים בכדי שייטול את הכדור מסע שכלל הבטחות בשלל צבעים וכשזה לא הלך הטונים עלו… ויכוחים… איומים… נשימה ארוכה, תפילה חרישית, שהו! המבצע הוכתר בהצלחה והכדור נבלע!! הקסם אמור להתחיל לפעול… קסם, נשמע טוב, לא הבנו אם כן למה יוסי מתנגד כל כך, הרי זה דבר שאמור לעשות לו רק טוב? כששאלנו את יוסי לסיבת ההתנגדות הוא הסביר לנו בלשונו: "כשאני בולע את הכדור נבלע לי התיאבון אין לי חשק לשחק, ואני הופך להיות יוסי שקט כזה, יוסי שאני לא כ"כ אוהב."

ההורים המשיכו לשתף אותנו בהתרגשות במסע הגדוש והמסור שעברו "ויטמינים במגוון סוגים, שיטות שונות של טיפול, זה קידם מעט את המצב, אבל הבעיה עדיין לא נפתרה, בהשגחה פרטית תוך כדי שיחה אקראית עם שכנה טובה היא הכירה לנו את עולם הנויורפידבק. עשינו ברור מעמיק, התייעצנו עם האדמו"ר שהיה שותף מלא בכל התהליך שעברנו עם יוסי, האדמו"ר ביקש לשמוע פרטים על המכון, ולאחר ברור מעמיק העניק את ברכתו ואישורו להתחלת הטיפולים."

"התהליך היה מדהים", מספרים לנו ההורים, "כבר מתחילת הדרך ראינו שזה משהו שונה, יוסי נפתח לראשונה בפני מטפלת שלא הכיר. בשעת הטיפול יוסי ישב רגוע מחובר לאלקטרודות וראינו בעיניים סוג של שלווה אחרת שלא הכרנו. הטיפול הרגשי שיוסי עבר במקביל לפעילות עם הנוירופידבק החזיר לו את הבטחון שלו בעצמו ובכוחות שבו, והחזיר לו גם את יכולת השליטה והבחירה איך להתנהג. לאחר עבודה משותפת של המטפלת עם הרב'ה בכיתה, מצאנו את הדרך לייעל את המרץ שלו בבית ובכיתה. מטיפול לטיפול המצב השתפר עד שהוצרכנו להוריד את המינון של הכדורים. וביום שני י"א סיוון השלכנו את הכדורים האחרונים לפח האשפה."

האם מספרת, ודמעות של התרגשות בעיניה, היא מסבירה את עוצמת הרגשות במילים פשוטות: "בכל פעם שאני אומרת את המשפט הבא אני מתרגשת מחדש, זו שנה ראשונה שיוסי שלי התחיל את השנה בשמחה ובצפייה כמו כל ילדי הכיתה"